עכשיו נדבר על אחת היזומות הכי יפות שהיו פה בתכנית, שנקראת ״חיות וחברים״. משהו שמפגיש בין קשישים וכלבים.
איתי נמצאת נעמה הררי, רכזת ארצית של ״חיות וחברים״ בעמותת ׳מטב׳, ולינור ארגנטרו, מתנדבת ב״חיות וחברים״, שלום לכן.
לינור, אתם פועלים למעשה בשלושה מישורים נכון? תסבירי מה הם?
לינור: למעשה יש לנו פה שילוב של עבודה עם קשישים ועם בעלי חיים, ואת מערך המתנדבים.
כשלמעשה יש פה קשישים שהם מטפלים בבעלי חיים, והמתנדבים באים לסייע להם בטיפול השוטף.
קשישים שבעלי החיים הם שלהם מלכתחילה, שפשוט צריכים עזרה להחזיק אותם?
לינור: נכון.
הם פשוט צריכים עזרה בהחזקה של בעלי החיים.
יש לנו גם מתנדבים שמחזיקים בבעלי החיים האישיים שלהם, ועוזרים לאנשים אחרים איתם ככלבי ליטוף.
אז בואי נעשה סדר, אמרנו שלושה דברים: קשישים שיש להם בעלי חיים ואתם עוזרים להם לטפל בהם, משום שזה לא תמיד פשוט.
קבוצה אחרת שאין להם בעלי חיים ואתם באים אליהם עם בעלי חיים לצורך קשר וריצוף.
ומה היא הקבוצה השלישית?
נעמה: הקבוצה השלישית היא קבוצה של קשישים שגרים לבד, והם עצמאיים ויכולים לגדל בעל חיים.
אנחנו מעודדים אותם לאמץ בעלי חיים בוגרים, שכבר הרבה יותר רגועים ומתאימים לצריכם שלהם ולאופי שלהם.
נכון, בעל חיים בוגר זה כבר לא גור שצריך לחנך אותו וכל היום עושה פיפי וקקי בבית וצריך סבלנות.
נעמה: נכון, וגם מצילים אותו. מעמותות. אנשים בדרך כלל לא רוצים לאמץ כלב בן חמש, שש או שבע, ואז משאירים אותם שם לעת זקנה.
ואז הקסם בדבר, שבן אדם שהוא בודד, אנחנו קוראים לזה ״הקץ לבדידות״, ששני הצדדים מרוויחים מזה: גם הכלב, וגם האדם שמאמץ אותו.
נעמה, איך עלה לכם בכלל הרעיון הקסום? איך זה התחיל?
נעמה: הרעיון התחיל מזה שהיו מקרי חירום, בן אדם היה צריך להתאשפז ולא היה מה לעשות איתו.
לא היה מה לעשות עם בעל החיים, הוא לא היה מוכן להתאשפז כי הכלב היה בבית, ולא היה מי שיטפל בו ולמסור לעמותה לא היה בא בחשבון, אז בעצם התחלנו למצוא פתרונות למקרי חירום.
לאט לאט עלה הצורך מהשטח, צורך של שותף. בן אדם שחזר מבית חולים והוא לא יכול להוריד את הכלב לטיול, אבל זה החבר הכי טוב שלו ולא מפרידים בינהם. במצב הזה בעצם מגיעים מתנדבים נפלאים כמו לינור.
לינור, את מבקרת אנשים קבועיים?
לינור: כן.
אני מבקרת קשישה בהרצליה באופן קבוע. אחת לשבוע אני מגיעה אליה לשעה, לפעמים יותר.
זה תלוי בצורך של אותה הקשישה. אני נותנת לה עזרה בטיפול השוטף עם הכלב, ואני חושבת שההתנדבות היא בעצם גם העזרה לקשיש עצמו.
אני רואה בתמונות, רואים כזו אהבה, זה מקסים ומרגש.
לינור: קשה באמת להסביר את הערך המוסף של התכנית הזו ושל הפרוייקט הזה, וכמה זה נותן לכל הצדדים פה.
גם המתנדבים מרוויחים חבר: גם חבר על ארבע וגם חבר על שניים.
וגם הקשישים עצמם שיש להם אדם שהוא חבר לכל דבר והם יכולים לדבר איתו ולשתף אותו ולהסתייע בו, אם הם צריכים עזרה בדברים שלא רק קשורים לטיפול בבעל החיים.
נעמה, הכלבים שאתם לוקחים הם כלבים שלכם, או שאתם מחוברים לעמותות אחרות?
נעמה: אני אשמח לעשות הפרדה. ב״חיות וחברים״ יש שני תתי פרוייקטים.
אחד זה הפרוייקט שלינור מתנדבת בו, שמתנדבים מגיעים לקשישים בקהילה שמגדלים בעצמם בעלי חיים ועוזרים להם בטיפול.
״כלבי ליטוף״, זה מתנדבים שמגיעים עם הכלב האישי שלהם לבתי אבות או למוסדות, לאנשים עם מוגבלויות.
אה, ושם איך התגובות של האנשים? יש לא מעט מחקרים שמראים שיש לזה השפעה כמעט רפואית.
נעמה: יש לזה השפעה מאוד רפואית, בכלל לטיפול בעזרת בעלי חיים.
ביקור של מתנדבים בבתי אבות גם מפיג לאותם האנשים שנמצאים שם את הבדידות. זה משמח אותם, ואפילו מפעיל אותם לפעמים פיזית.
אף אחד לא חשב שאם הוא מלטף את הגב של הכלב, הוא עושה פיזיותרפיה לכתף שלו.
האושר הוא אדיר. המתנדבים מגיעים עם המון יצירתיות והמון אושר. הם לא מקובעים לתכנית מסויימת.
אתם עובדים עם דיור מוגן במקומות קבועים?
נעמה: לכל מתנדב יש את המקום הקבוע שאליו הוא מגיע.
אנחנו משתדלים שכל מתנדב יגיע כמעט לשנה.
הם מגיעים מדי שבוע או אחת לשבועיים לשעה, ומבחינתנו זו מנה יחסית מינורית של זמן, ועבור הקשישים: הם מחכים לזה בקוצר רוח שאין לתאר אותו.
לינור, רק מילה לסיום? את ממליצה לחברייך לעשות אותו הדבר?
לינור: בוודאי.
חשוב לי לשים דגש מאוד חשוב של הפרוייקט:
הסיפוק האישי הוא באמת אדיר, כי כל שבוע כשאני פותחת את הדלת ונכנסת לבית של אותה הקשישה אני רואה את השמחה הגדולה וההתרגשות שיש לה בעיניים, וזה מדהים.
גלשו פנימה והתרשמו ממידע נוסף בנושא הפרוייקט "חברים לעת זקנה".