עבור כל נער ונערה הגיוס הוא ציון דרך משמעותי מאוד בחיים.
אבל לנערים ונערות שיוצאים ממשפחות אומנה, יש בשלב הזה משהו הרבה יותר עמוק וסמלי, משום שזה סוף הקשר הרשמי והמחייב עם המשפחה האומנת. איתי באולפן יולי וונדם, שעומדת עכשיו בפני גיוס והיא בוגרת אומנה, והעובדת הסוציאלית אלונה תומר. שלום לכן.
יולי, נתחיל מזה, קודם על מתי את מתגייסת?
יולי: ב18 בדצמבר.
ואיך את מרגישה לקראת?
יולי: מתרגשת, ממש.
אבל כבר התחלתי את הצבא, אני עושה קורס.
את עושה קד״צ? באיזה תחום?
יולי: לא יכולה לספר.
באמת? עכשיו זה נהיה הכי מעניין.
את לא יכולה לעשות את זה לעיתונאים, להגיד שאת לא יכולה לספר.
מה, זה סודי?
יולי: אני מאתגרת אתכם.
טוב נצטרך להתאפק.
תספרי רגע, למעשה היית שנים במשפחה אומנת.
את יכולה לספר קצת על הרקע?
יולי: כן, בגיל 7 הכרתי אותם.
הייתי עושה אצלהם שבתות, שבת שניה משהו כזה.
ואז בגיל 8, בכיתה ג׳, עברתי אליהם.
ומאז אני איתם.
איך את מתייחסת אליהם?
את אומרת משפחה אומנת, אבל מה הם בשבילך יש דרך לתת שם לקשר הזה?
יולי: הם המשפחה שלי.
לכל דבר, ובכל נושא, הם הכל בשבילי.
איך את קוראת להם?
יולי: אמיר ובטי.
את קוראת להם בשמות שלהם.
ואת בקשר עם הורייך הביולוגיים?
יולי: כמטע ולא כי קצת קשה.
אמא שלי עדיין מדברת אמהרית וקצת עברית, ואני לגמרי שכחתי את השפה וקצת קשה התקשורת בינינו.
אני חייבת להגיד שזה לא שגרתי לבוא ולדבר על זה בטלויזיה ולהיחשף, ולא להתחבא ולא להתבייש.
יולי: כן.
אני עושה את זה לא בשביל עצמי,
אלא בשביל ילדים כמוני, נערים כמוני, ובשביל משפחות האומנה.
שמה חשוב לך שהם ידעו?
יולי: שייראו שזה דבר לא פשוט.
זה לא פשוט לקחת ילד או להיות במשפחת אומנה.
אבל זה מאוד מאוד מחזק, וזה נתן לי המון.
זה מחזיר ואתך?
את זוכרת אתה רגע שהוציאו אותך מהבית?
יולי: יש לי זכרון מאז גיל 5, אני זוכרת הכל בעצם. כן זה היה רגע לא פשוט.
את מסוגלת היום להגיד יולי, אם בסופו של דבר זה עשה לך טוב, או שהטראומה היתה יותר חזקה?
יולי: אני דווקא מאוד שמחה שזה החיים שלי.
כי כל האנשים שהיו סביבי הם נתנו לי הרגשה שזה לא סוף העולם, שמה שמחשל רק מחזק אותה.
עכשיו את בפני גיוס, ולמעשה הקשר הרשמי עם ההורים מהמשפחה האומנת יכול להפסק.
זאת אומרת הם כבר לא אחראים לך יותר.
את חושבת שהקשר הזה ימשיך?
יולי: אני חושבת שזה הבחירה שלי ושל ההורים שלי.
אם אנחנו רוצים לחזק את הקשר ולהמשיך אותו, מפה זה כבר בחירה נטו.
עשיתם את הבחירה הזאת? את יודעת מבפנים שזה לא יינתק?
יולי: אני יודעת שאני לא אתן לזה להינתק, והם נותנים לי את ההרגשה שאני הבת שלהם לכל דבר.
אלונה, אני מניחה שזה לא קל.
זה לא פשוט, זו יציאה לעצמאות מאוד מוקדמת כשבאמת עכשיו הכל פתוח והכל פרוץ.
אלונה: נכון, זה ממש כך.
אבל אני חושבת שיולי, היא בדיוק מתארת את מה שאנחנו קוראים סיפור הצלחה.
שבמקרה וילד לא יכול לחזור למשפחה הביולוגית שלו והוא גדל כל החיים אצל משפחה אומנת, הבחירה הטבעית או לפחות לכאורה הטבעית, היא המשך הקשר.
אני יוצאת לצבא, אבל אני חוזרת למשפחה האומנת.
אם הייתי יכולה לתאר סיפור הצלחה, שוב כשהילד לא יכול לחזור למשפחה שלו, זה בעיניי סיפור הצלחה באומנה.
זאת אומרת, שיש מי שמחכה לו.
אלונה: יש מי שמחכה לו, יש מי שמלווה אותו לגיוס, יש מי שמלווה אותו כל השנה ולפעמים השנתיים שמקדימות לגיוס.
יש לכם נתונים, אלונה? כמה באמת ממשיכים את הקשר הזה, בגדול? סדר גודל?
אלונה: גן, מה שאני יכולה להגיז זה שרב הילדים שמגיעים כבר לשלב הזה, הגיעו לגיל 18 וסיימו י״ב כיתות, הקשר הזה ממשיך.
זה בית לחיים.
הבנתי, וכמה מתוכם במאת מתגייסים? האם זה תואם את האחוזים מתוך כלל האוכלוסיה, או שיש פה שיעור שונה של גיוס?
אלונה: אני יכולה לספר רק על הנערים שבעצם סיימו עכשיו בשטח שלי, זה בדיוק המקרה ובדקתי את זה לקראת סיכום השנה שלי, וראיתי להפתעתי שכל בוגרי הי״ב שלי התגייסו לצבא.
אני אומרת להפתעתי, כי זה לא משהו שהוא מובן מאליו.
נכון. כלומר זה ילדים שהוגדרו כילדים בסיכון והנה מצליחים להחזיר אותם למסלול.
אלונה: נכון. והצבא בשבילנו, בשביל מדינת ישראל ויהודים שחיים במדינת ישראל זו נקודת ציון.
אם הייתי מדברת על חברה ערבית הייתי מדברת על כניסה למוסד אקדמי או מעבר לעבודה.
זה בעצם איזשהו כרטיס של נורמטיביות, ואני חושבת שיש כאן עוד שני דברים עיקריים, אולי המרכזי שבהם כמו שאמרת קודם זה שהמדינה מפסיקה את התמיכה שלה. וכאן יש איזשהי הזדמנות לבוגר אומנה בעצם לתת, לתרום חזרה למדינה.
יולי, מה לאחל לך להמשך הדרך? מה הדברים שהיום נראים לך הכי חשובים?
יולי: בריאות, שאני אשאר אופטימית, ושיהיה סבבה.
תודה רבה יולי וונדם ואלונה תומר.